מוזיאון ישראל 2026 חמש תערוכות חדשות Israel Museum
- 15 באפר׳
- זמן קריאה 4 דקות
עודכן: 19 באפר׳
מוזיאון ישראל מציין את פתיחת שנת 2026 בחמש תערוכות חדשות ומיצב גדול ממדים של אנסלם קיפר
מוזיאון ישראל: פתיחת עונת תערוכות החורף
מוזיאון ישראל מציין את פתיחת שנת 2026 בחמש תערוכות חדשות
ומיצב גדול ממדים של אנסלם קיפר
מוזיאון ישראל בירושלים מציג תערוכות חדשות לפתיחת שנת 2026, המשקפות את מגוון האוספים והמורשת האמנותית העשירה של המוזיאון. חמש התערוכות החדשות מצטרפות לתערוכות הממשיכות במוזיאון, שביחד יוצרות מארג של אמנות, היסטוריה ותרבות מקומית ואוניברסלית, אשר מתאפשר אך ורק במוזיאון הגדול בישראל.
לאה ניקל: הדרך לגן-העדן
אוצרת: עדינה קמיאן
אוצרת משנה: שרה בן-שושן
אולם בלה והרי וקסנר
ארבעים שנה לאחר תערוכתה האחרונה במוזיאון ישראל, "הדרך לגן-העדן" מציגה לקהל חדש את העומק ואת המקוריות של ניקל, את נסיינותה הנועזת ואת הצבעוניות התוססת שלה. הקול, המגע והקצב המיוחדים ללאה ניקל (2005-1918) ניכרים בבדים שטופי האור שלה, הפועמים באנרגיה. ניקל בנתה גשר בין ההפשטה הבינלאומית לבין המודרניזם הישראלי.
התערוכה תוצג באולם בלה והרי וקסנר מ-3 בדצמבר 2025 ועד 31 באוגוסט 2026.
יהודית לוין: מחר יום חדש
אוצר: אמיתי מנדלסון
עוזרות לאוצר: מאי מנוביץ, מיקה נכטיילר
האולם על שם רנה (פיש) ורוברט לוין
התערוכה מציגה מבחר מיובל שנות יצירה של יהודית לוין, אמנית שעבודתה בנויה מניגודים - שברירית ושלמה, אוורירית ומלאה, אישית וקולקטיבית.
כבר בשנות ה-70 השתמשה לוין בדיקטים, בשאריות עץ ובחפצים שנאספו מן הרחוב ויצרה מהם מיצבים פיסוליים תלויים על קיר, בזיקה למגמה שנקראה לימים "דלות החומר". מיתוסים עתיקים ומוטיבים נוצריים שימשו השראה לרבות מעבודותיה, ביניהן "איקרוס ודדלוס", "פרומתאוס והנשר" ו"פייטה". בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז אוקטובר 2023, יצרה לוין עבודות עזות מבע המתייחסות לאירועי השעה ולמציאות הקשה והטראומטית בישראל.
התערוכה תפתח ב-13 בינואר 2026 באולמות גרפיקה וצילום.
כרזות ואות: מלאכת העיצוב של פסח עיר-שי
אוצר: רמי טריף
עוזרת לאוצר: נטלי פסלב שטרן
הביתן לעיצוב
התערוכה מציגה לראשונה בארץ מבחר מיצירתו של אמן הכרזות והפרסום, המעצב הגרפי הבינלאומי והיוצר הרב־תחומי היהודי־ההונגרי, פסח עיר־שי. הוא נולד ב־1896 בבודפשט בשם אישטוון אירשאי, פעל בשנות ה־20 בתל־אביב, חזר להונגריה והיה מן המעצבים המודרניסטיים הבולטים בה לפני מלחמת העולם השנייה. ב־1945 עלה לארץ, אחרי ששוחרר עם משפחתו ממחנה הריכוז ברגן-בלזן. עיר־שי, שהיה מחלוצי הגרפיקה המודרנית בישראל, נפטר כאן ב־1968 ומאחוריו יצירה פורייה, חדשנית ומעורבת בסביבתה.
הפרסום והעיצוב הגרפי השימושי היו מן הביטויים המובהקים של החיים והכלכלה בראשית העידן המודרני. עיר־שי, שגדל בסביבה מתקדמת וקוסמופוליטית והושפע מהתאוריה הפסיכולוגית של פרויד, טען שמטרת הפרסום היא לעורר רגש ותשוקה ולא להסתפק בהצגת המוצר, או במילותיו: "בני־אדם אינם משתוקקים לתנור, אלא לחום". כדי להשיג את המטרה הזאת, על המעצב לספר סיפור חזותי, להוביל את עינו של המתבונן, ולמזג צבע, מתח ותנועה עם מסר קצר וברור.
רכיב מרכזי בפרסום הוא המילה הכתובה - צורתה הטיפוגרפית ותוכנה. במסגרת זאת עסק עיר־שי בעיצוב אותיות עבריות מודרניסטיות, בלי תגים ועיטורים, למודעות וכרזות. המשקל הרב שהוא ייחס למילה הכתובה, בעברית ובלועזית, שיקף את החשיבות המיוחסת לה במסורת היהודית.
אמנות הגן: יצירתו של נוגוצ'י בירושלים
אוצרת: סיון ערן-לביאן
אולם ספרטוס
לגן האמנות על־שם בילי רוז נהוג לצרף שני תארים המפליגים בשבחו, הוא נחשב לא רק לאחד מגני האמנות היפים והמרשימים שנבנו במאה ה־20, אלא גם לאחת היצירות החשובות ביותר של איסאמו נוגוצ'י, האמן שתכנן אותו. הגן הוא פסל סביבתי החובק ב־20 הדונמים שלו נוף, טבע ואמנות. הוא צומח מהאדמה ונפרס עד לאופק בצידו המערבי של המוזיאון הפונה לגבעת רם.
עיצוב ותכנון הגן הופקד בידי נוגוצ'י - פסל, מעצב ומתכנן גנים יפני-אמריקאי ומהאמנים החלוציים והחשובים ביותר במאה ה־20. פסליו היו פורצי דרך והרחיבו את ההגדרה המסורתית לפיסול במגוון החומרים שלהם ובכך שפרצו את גבולות האולמות והיו למרחב סביבתי שלם. בירושלים ראה נוגוצ'י מקום טעון ברגש ובהיסטוריה; את השראתו הראשונית שאב מצירוף המילים "נָוֶה שאנן", שמקורו בספר ישעיהו, והוא מתאר מקום של שקט ושלווה, והוא גם שמה של השכונה הסמוכה למוזיאון. כוונתו של נוגוצ'י היתה ליצור "אואזיס", מרחב להתבוננות הממזג חומר ורוח, השפעות ממזרח וממערב, עבר, הווה ועתיד.
הגן נחנך עם הקמת מוזיאון ישראל בשנת 1965 הודות לנדיבותו של האספן ואיש עולם הבידור בילי רוז, אשר מימן את הקמתו ותרם את אוסף פסליו העשיר, שהיה התשתית לגן. במלאות לגן שישה עשורים התערוכה מיוחדת לסיפור הקמתו ולמקורות ההשראה לעיצובו. יצירת־מופת זו של נוף מפוסל, גן שהוא פסל, בלב ירושלים, מוסיפה לפעום ולהתחדש ולהזמין את המבקרים למסע של גילוי, של התרגעות ושל חיבור למקום.
ערכים על פרשת-דרכים: מפות ארץ-הקודש מאוסף צ'ין
אוצר: אריאל תשבי
האולם לאמנות אימפרסיוניסטית ופוסט־אימפרסיוניסטית
מפות הן יצירות גרפיות השואפות לייצג את המציאות. מפות "ארץ־הקודש" מתייחדות בתכליתן העיקרית, להמחיש את המאורעות שבכתבי־הקודש כדי לחזק את יסודות האמונה הנוצרית. אוסף צ'ין במוזיאון ישראל הוא אוצר בלום של מפות שנוצרו על פני 400 שנה ויותר, מראשית עידן הדפוס ועד סוף המאה ה־19, ובהן כמה מפות יחידאיות שטרם הוצגו או נחקרו.
כיוון שמסע לארץ־הקודש היה כרוך בקשיים ובסיכון חיים, אפשרו המפות שהציגו את "הגאוגרפיה הקדושה" מעין מסע צליינות דמיוני. מעט מפות־אם, שהתבססו על מראה־עיניים, שימשו דגמים לרבות אחרות. בחלק גדול מהן ניכר מבט על־זמני, כגון מעמד הר־סיני לצד עלייתו של ישו השמיימה. האנאכרוניזם הזה מבטא את התפיסה הנוצרית ולפיה דמויות ואירועים מכוננים בתנ“ך מבשרים התרחשויות מן הברית החדשה.
התערוכה מזמינה את המבקרים ליהנות מיופיין של היצירות, לעקוב אחר "אילנות היוחסין" שלהן, לאתר את הסתירות בין הייצוג "האמיתי" למציאות ולגלות בירושלים בשנות האלפיים כיצד נתפסה עיר הקודש בעיני המאמינים באירופה של אותם ימים.
צילום סילביה גולן עוד צילומים בפייסבוק Silvia G Golan
תגובות