.בנייני האומה תישא מעתה את שמו של שמעון פרס
עודכן: לפני 22 שעות
"מה עוד אני יכול לעשות למען מדינת ישראל?": השאלה שחזר עליה שמעון פרס בגיל 90, והבטחתו של הנשיא הרצוג שסוף סוף קוימה.
בירושלים, מקום שבמשך עשרות שנים היה הבמה לכמה מהפרקים החשובים ביותר בהיסטוריה של ישראל, פרק חדש זה עתה החל: בנייני האומה תישא מעתה את שמו של שמעון פרס. DiarioJudio.com נכח כאורח מיוחד.
ישנן הבטחות שניתנות ונשכחות. ישנן אחרות שלוקח שנים לקיים. וישנן כאלה שכאשר הן סוף סוף הופכות למציאות, נראות כסוגרות מעגל שחיכו לו זמן רב.
לפני מספר שנים, יצחק הרצוג, אז יו"ר הסוכנות היהודית, פנה לראש עיריית ירושלים, משה ליאון, עם הצעה: שאחד המקומות הסמליים ביותר בבירת ישראל ייקרא על שם שמעון פרס.
שנים לאחר מכן, הרצוג חזר לאותו מקום.
אך הפעם הוא עשה זאת כנשיא מדינת ישראל.
וההבטחה קוימה. בינתיים, שאלה ששמעון פרס חזר עליה אפילו בשנות התשעים לחייו המשיכה להתעכב, מעין מורשת:
"מה עוד אני יכול לעשות למען מדינת ישראל?"
התשובה, הפעם, נמצאה בין כותלי בנייני האומה, בלב ירושלים.
הבניין שראה את ההיסטוריה מתגלה
בנייני האומה אינו רק מרכז כנסים.
זהו אחד מאותם מקומות שנראה כי מחזיקים בין כתליו חלק מזיכרון ישראל.
במהלך עשרות שנים, הוא שימש כבמה לאירועים לאומיים, קונגרסים, מפגשים בינלאומיים, תערוכות ואירועי תרבות גדולים. פרקים הקשורים להיסטוריה הפוליטית והחברתית של המדינה התרחשו שם, החל מקונגרסים ציוניים ועד לאירועים הקשורים למשפטו של אדולף אייכמן.
גם דמויות בינלאומיות ומנהיגים עולמיים עיטרו את במתו. ברק אובמה, למשל, נאם שם בפני מאות סטודנטים ישראלים.
ובמשך שנים, המקום שימש גם כמקום לכנסים הגדולים שאורגן על ידי שמעון פרס.
זו הסיבה, כאשר הוחלט לבסוף שבנייני האומה תישא את שמו, הבחירה נראתה כמעט בלתי נמנעת.
זה היה כמו לאחד שתי היסטוריות.
הבניין שראה הכל והאיש שגם ראה הכל.
רעיון שהחל לפני שנים.
נשיא המדינה יצחק הרצוג עצמו סיפר במהלך הטקס כיצד נולדה היוזמה.
לפני כשנתיים, כשהיה עדיין ראש הסוכנות היהודית, הוא שוחח עם חברו משה ליאון והציע לקרוא למרכז הכנסים הבינלאומי על שם שמעון פרס.
זה לא היה רגע פשוט.
במקביל, התנהל משא ומתן מורכב בנוגע להעברת בנייני האומה מהסוכנות היהודית לקרן קיימת לישראל (קק"ל), בהשתתפות ובתמיכת עיריית ירושלים.
עם זאת, ההצעה התקדמה.
הרצוג הזכיר במיוחד את השתתפותה של קק"ל והודה לכל האנשים והמוסדות שהפכו את הרעיון הזה למציאות.
וכך, שיחה שהחלה שנים קודם לכן הפכה לטקס רשמי.
בנוכחות הרצוג.
אבל עכשיו עם אחריות נוספת על כתפיו.
נשיאות מדינת ישראל.
השאלה שסיכמה חיים
אז הרצוג שיתף סיפור שלא היה ישירות שלו, אבל שאולי מסביר טוב יותר מכל ביוגרפיה מי היה שמעון פרס.
בדרך לטקס, הוא שוחח עם אלון נאווי, אחד הנהגים הוותיקים ביותר במשכן הנשיא, שעבד לצד פרס במשך 17 שנים.
נאווי אמר לו שבכל פעם שפרס מסיים פגישה, סיור או ביקור, הוא היה חוזר למכונית ושואל שאלה.
לא שאלה פוליטית.
לא שאלה על תפקידו הבא.
לא שאלה על מה שהשיג.
הוא היה שואל:
"מה עוד אני יכול לעשות למען מדינת ישראל?"
והיה משהו אפילו מרשים יותר.
הוא עשה זאת אפילו בגיל 90.
לאחר כמעט שבעה עשורים בתפקידים מרכזיים בחיי המדינה.
לאחר שכיהן כמנכ"ל משרד הביטחון, שר, חבר כנסת, שר הביטחון, מנהיג מפלגת העבודה, ראש ממשלה, קנצלר ולבסוף, נשיא המדינה.
עבור פרס, כנראה, זה אף פעם לא היה מספיק.
תמיד היה עוד משהו לעשות.
משה ליאון וירושלים של העתיד
ראש עיריית ירושלים, משה ליאון, דיבר על הקשר בין פרס לעיר.
הוא נזכר שפרס נהג לומר שאין עיר אחרת בעולם שיצרה היסטוריה כה רבה כמו ירושלים.
פרס הכיר את ההיסטוריה הזו לעומק.
אבל, לדברי ליאון, הוא לא הסתפק רק בצפייה בה.
הוא גם רצה לבנות את ירושלים של העתיד.
עיר מתקדמת, חדשנית, פתוחה לעולם.
עיר שלא הייתה רק יעד עלייה לרגל.
עיר שתהיה לא רק יעד עלייה לרגל למאמינים משלוש הדתות הגדולות, אלא גם מקום המסוגל למשוך משקיעים, יזמים ואנשים שיבואו ליצור ולחדש.
עבור ליאון, השם החדש בנייני האומה מייצג בדיוק את מימוש חלק מהחזון הזה.
ראש העיר הדגיש כי שמו של פרס יקושר מעתה למה שהוא מחשיב כאחד ממרכזי הכנסים המתקדמים והחדשניים ביותר במזרח התיכון.
אך הוא הוסיף משאלה שמקבלת רלוונטיות מיוחדת כיום: שהמקום יהיה גם בית לדיאלוג מכבד וסובלני.
מרחב שבו חדשנות וקידמה יוכלו להתקיים לצד שיחה.
אייל אוסטרבסקי: פרס כ"אבי האומה" של דורו
נשיא קק"ל העולמי, אייל אוסטרבסקי, הציע הרהור שחרג מעבר לטקס.
הוא דיבר על הצורך להשיב ערכים כמו מדינאות, אהבת חברה, פרגמטיזם ומתינות בחיים הציבוריים בישראל, מבלי לוותר על עקרונות.
והוא מצא בפרס דוגמה לסוג זה של מנהיגות.
אוסטרבסקי גם הדגיש את הנשיאים ראובן ריבלין ויצחק הרצוג כנציגים של מסורת מנהיגות שלדעתו צריכה להמשיך ולהוות נקודת התייחסות.
ואז הגיעה אחת ההצהרות החזקות ביותר בנאומו.
אם דוד בן גוריון נחשב באופן מסורתי לאבי האומה, אוסטרבסקי טען שניתן לראות את שמעון פרס כ"אבי האומה בדורו".
ולא רק בגלל התפקידים שמילא. אלא בגלל מחויבותו הבלתי מעורערת לבנייה.
שבעה עשורים של מבט מתמיד קדימה
פרס היה חלק מהדור שהיה עד להולדת מדינת ישראל בשנת 1948.
אך, כפי שאוסטרבסקי נזכר, הוא מעולם לא חדל להשתייך לדור המייסדים והבונים הזה.
כל תפקיד שמילא היה, עבורו, הזדמנות חדשה לחולל שינוי.
הגנה. ממשל. דיפלומטיה. פוליטיקה. שלום. נשיאות.
חדשנות.
הקריירה שלו השתרעה כמעט על פני כל הפרקים המרכזיים בהיסטוריה הישראלית המודרנית.
ובדיוק מסיבה זו, אוסטרבסקי מצא מילה אחרת לתאר אותו: יזמי.
לא רק מישהו שניהל את מה שכבר היה קיים, אלא מישהו שחיפש כל הזמן ליצור את מה שעדיין לא היה קיים.
עבור נשיא העולם של קק"ל, מאפיין זה קשור עמוקות לעצם תפיסת הציונות: חזון שאינו מסתיים כאשר מטרה מושגת, אלא ממשיך לחפש אחר מה לבנות בהמשך.
הנשיא אולי היה זקוק לנשיאות יותר משהיה זקוק לנשיאות
אוסטרבסקי דיבר גם על סתירה לכאורה בפרס.
בגלל אופיו וקריירתו, הוא נראה כאחד האנשים הפחות מתאימים לתפקיד שנחשב לעתים קרובות לטקסי.
אבל, יחד עם זאת, הוא הפך לאחד הנשיאים שישראל הייתה זקוקה להם ביותר.
מכיוון שפרס הביא לנשיאות את האנרגיה של חיים שלמים שלמים המוקדשים לפעולה.
והוא הפך את השלב הסופי הזה לפרק נוסף של שירות ציבורי.
סתירה שעבור אוסטרבסקי, הפכה בסופו של דבר לאחד המאפיינים יוצאי הדופן ביותר של דמותו.
ואז בתו דיברה.
נאומי המוסד הכינו את הבמה.
אבל כאשר בתו של שמעון פרס עלתה לדוכן הנאומים, הטקס קיבל מימד נוסף.
הם כבר לא דיברו רק על המדינאי. הם דיברו על האב. הגבר. זיכרונות המשפחה. ושל קשר אישי לירושלים.
עבורה, לטקס היה משמעות מיוחדת מכמה סיבות: היא הייתה בתו של האיש ששמו יישא הבניין מעתה, היא הייתה תושבת ירושלים, והיא גם הייתה חוקרת שבילתה שעות רבות בארכיון הציוני בילדותה.
דבריה החלו בתודה לנשיא הרצוג, לעיריית ירושלים, למשה ליאון, לקק"ל ולאנשים ולמוסדות שהשתתפו בפרויקט.
אך עד מהרה היא הובילה את הקהל אל תוך ההיסטוריה של הבניין עצמו.
מזאב רכטר ועד שמעון פרס
היא נזכרה שבשנת 1949 זכה האדריכל זאב רכטר בתחרות לתכנון קומפלקס מבני ציבור.
הפרויקט התמודד עם קשיים כלכליים ועבר שינויים לאורך התהליך, עד שבנייני האומה הושלמה סופית בשנת 1963.
מאז, הבניין המשיך להתפתח ולצבור סיפורים.
בתו של פרס נזכרה בכמה מאותם אירועים וגם הזכירה את מעורבותו של האדריכל מסימיליאנו פוקסס, שהיה קשור לתכנון מרכז פרס לשלום וחדשנות.
אבל אולי החשוב ביותר היה האופן שבו תיארה את הבניין כמקום פתוח להיסטוריה.
מקום שבו אירועים פוליטיים, תרבותיים, בינלאומיים ואקדמיים התכנסו.
מקום שנכנס כעת לפרק חדש.
נחל מים מתחת לירושלים
ואז הופיעה אחת התמונות החזקות ביותר של הטקס כולו.
במהלך חפירות הקשורות לבניית תחנת הרכבת יצחק נבון, התגלה נחל מים מתוקים תת-קרקעי משמעותי מתחת לאזור.
המים חצבו את דרכם באיטיות דרך שכבות הסלע.
בתו של פרס מצאה בו מטאפורה לאביה.
בדיוק כשהנחל הזה הצליח לחדור את הסלע, לשמעון פרס הייתה היכולת להגיע ללבבותיהם של אנשים.
היא תיארה אותו כמקור של תקווה, אהבה, הכרת תודה ואמונה באפשרות ליצור עתיד טוב יותר לכולם.
והתמונה חזקה במיוחד משום שהיא מחברת את המקום עם האיש.
מתחת לבניין, המים ממשיכים לזרום.
מעתה ואילך, שמו של אדם שתכונתו המגדירה, לדברי אלו שהכירו אותו, הייתה לא להפסיק להביט קדימה, יוצג על הבניין.
אדם שהתקבל בברכה על ידי העולם
גם בתו של פרס הזכירה את מעמדו הבינלאומי של אביה.
אדם שהתקבל כנואם במדינות שונות ונודע באופטימיות הכמעט בלתי נדלית שלו. אדם שהאמין שמציון יכול לבוא לא רק החוק, אלא גם דבר שלום.
ועכשיו חזון זה מקושר למקום שמקבל מבקרים מכל רחבי העולם.
הציפייה היא שחוקרים, יוצרים ויזמים ממדינות שונות ימשיכו להגיע למרכז הזה.
שיתקיימו שם פגישות. שייווצרו רעיונות. שידונו פתרונות. שייבנו פרויקטים. במובן מסוים, המשך טבעי של מה שפרס עשה לאורך חייו.
מחווה המאחדת דורות
הטקס קיבץ דורות שונים של החיים הציבוריים בישראל.
באותו חלל היו נשיא המדינה יצחק הרצוג, ראש עיריית ירושלים משה ליאון, יו"ר קק"ל העולמית אייל אוסטרבסקי, יו"ר קק"ל יפעת עובדיה-לוסקי, נציגי מוסדות לאומיים, בני משפחת פרס, ודמויות הקשורות לחיים הפוליטיים, המוסדיים, העסקיים והחברתיים של ישראל.
כמו כן נכח מרכז פרס לשלום וחדשנות, מוסד הממשיך לפעול לשמר ולפתח חלק ממורשתו של מייסדו.
זו הייתה, בסופו של דבר, פעולה של זיכרון.
אבל לא רק של זיכרון.
גם של העתיד.
DiarioJudio.com נכח ברגע היסטורי זה כאורח מיוחד.
סילביה גולן ויצחק אייזן השתתפו בטקס מירושלים, מלווים אירוע בעל משמעות מיוחדת לישראל ולזכרו של אחד מגדולי המדינאים שלה.
במהלך האירוע, יצחק אייזן, מנהל ועורך ראשי של DiarioJudio.com, זכה גם הוא לשוחח באופן אישי במשך מספר דקות עם הנשיא יצחק הרצוג.
נוכחותנו אפשרה לנו לעקוב מקרוב אחר הנאומים, האווירה והרגעים השונים של טקס שהיה לא רק מוסדי אלא גם אנושי מאוד.
ודווקא את הגישה הזו מבקש DiarioJudio.com לספק לקוראיו: לא רק לספר שאירוע התרחש, אלא לחשוף את הסיפורים, האנשים והרגשות שמאחוריו.
הבטחה קוימה. שאלה שנותרה.
כשהטקס הסתיים, נותרה תמונה שקשה היה להתעלם ממנה.
שמו של שמעון פרס מקושר כעת רשמית לבנייני האומה.
ההצעה שהעלה יצחק הרצוג לפני שנים הפכה סוף סוף למציאות.
ראש העיר שקיבל את היוזמה הזו זכה לראות אותה מתגשמת.
קק"ל הפכה לחלק מהותי בתהליך.
משפחת פרס נכחה כדי לקבל את המחווה.
וירושלים שילבה את אחד המבנים הסמליים ביותר שלה בזכרו של אחד מבוניה הגדולים.
אבל אולי המורשת האמיתית אינה בשם.
היא בשאלה.
זו ששאל פרס אחרי כל פגישה.
אחרי כל ביקור.
אחרי כל יום עבודה.
אפילו כשהיה בן 90.
"מה עוד אני יכול לעשות למען מדינת ישראל?"
כיום, שמונה שנים לאחר מותו, השאלה הזו נותרת פתוחה.
ואולי זו המחווה הטובה ביותר שאפשר.
שאלו שנכנסים לבניין הזה לא רק יזכרו את מה שעשה שמעון פרס.
אלא שישאלו את עצמם, כפי שעשה:
מה עוד אנחנו יכולים לעשות?
כי סוף סוף קוימה הבטחה.
אבל הסיפור שהשאיר אחריו שמעון פרס עדיין צריך להיכתב
צילום סילביה גולן
תגובות